פרופסור אווה אילוז
קנאה היא צורה "חסרת מניע" של רוע במובן זה שהיא אינה רוצה להשיג דבר; בצורתה הטהורה, לקנאה אין מושא; היא פשוט מכוונת כלפי עצם קיומו של אדם אחר ולא כלפי מה שיש לו, או לה. קנאה שונאת את האצילות, האומץ והחוכמה שיש לאחר. במובן זה, המטרה אינה לשפר את מצבו של המקנא, אלא רק להכחיש את אופיו המצוין של האחר
קנאה, אם כך, היא לא רק הפחד להיות או להיתפש כנחות. באלגוריה השנונה של מופסאן, היא הרגש שהופך אותנו באמת לאותו אדם נחות. זה מפני שקנאה היא פרדוקסלית: היא שונאת את מה שמוצלח במישהו אחר, אבל היא גם הכרה בעליונות שלו ולפיכך בנחיתות שלנו. לקנא פירושו להרגיש, באופן מוחשי, קונקרטי, את הנחיתות שלך עצמך ולהפוך, באופן ממשי, לאותו אדם נחות. כפי שיאגו אומר (על קאסיו): "בקיומו יש יופי יומיומי שמכער אותי". יאגו לא אומר "שגורם לי להרגיש מכוער"; אלא, הוא אומר שזה מכער אותו ממש. יאגו מבטא את התבוסה העצמית האופיינית לקנאה שבהיותה מורגשת, היא הופכת אותנו למעשה לאנשים נחותים. בניגוד לרגשות רבים, הדורשים ביטוי, הקנאה נותרת אילמת, מכיוון שאם היא באה לידי ביטוי, היא מוכיחה את הדבר שממנו אנו חוששים ביותר: את הכיעור של נפשנו.
למאמר של פרופסור אווה אילוז