ד"ר שרה אוסצקי-לזר
נשות הכפר חיות בלב הארץ, חשופות לרוחות השכלה ומודרניזציה המנשבות אל הכפר, נקרעות בין הדת והמסורת, בין חלומותיהן למציאות חייהן, נאבקות על מקומן בחברה, לחוצות בין דרישות ילדיהן המתבגרים, בעליהן התומכים (או לא), חמותיהן המשקיפות על כל צעד מצעדיהן, בנות משפחתו של הבעל, שהן תדיר גם השכנות והחברות, הצופות על דרכיהן. הן נמצאות בבדיקה מתמדת תחת "זכוכית מגדלת חברתית" הבוחנת כל צעד שהן עושות, כל בגד שהן לובשות וכל פעולה שהן יוזמות. זאת, נוסף להיותן חלק מן הקהילה הערבית-פלסטינית החיה כמיעוט מופלה בתוך מדינת ישראל ונאבקת על שוויון וזכויות אזרח.
למרות כל המכשולים, בשנים האחרונות ניכר שינוי משמעותי בתפיסה העצמית של נשים את עצמן ואת חשיבותן בחברה, כפי שביטאה זאת פעילה מקומית בשם אום עומר: "הנשים הן לא מחצית החברה, הן החברה כולה - כי הן יולדות את כולם, מגדלות את כולם, מחנכות את הבנים והבנות, לכן הן-הן החברה בשלמותה".
בשנים האחרונות הוקמו בכפר קרע ארבע עמותות נשים, נוסף על מועצת הנשים הפועלת ליד המועצה המקומית וחוגי נשים של התנועה האסלאמית המתכנסים בבתים פרטיים. פעילות נשית מסועפת ותוססת זו זוכה הן לתמיכה והן לביקורת. מאות נשים משתתפות בכינוסים, בטיולים, בצעדות, בקורסים ובהשתלמויות, אך מאות רבות אחרות עדיין נשארות בבית וקשה להגיע אליהן. "העצמה", "תמכִּין" בערבית, היא מילה שחוזרת בכל דיבור על מטרות העמותות ובחומרים המודפסים שהן מחלקות. הן מנסות בדרכים מגוונות לפלס את דרכן לסְפֵרָה החברתית הציבורית ולפרוץ את מעגל התפקידים המסורתיים.
לאתר של ד"ר שרה אוסצקי-לזר
לסקירה המלאה