יעל נאמן
הספר המומלץ שלי הוא "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם" מאת ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו (ידיעות ספרים ועליית הגג, מפולנית: מיכאל הנדלזלץ). קשה לתפוש שזאת ביוגרפיה של אדם אחד, שהצליח להיות יחיד ומיוחד בכל כך הרבה תחומים וזירות: חייו ופועלו כבונדיסט פעיל בגטו וכלוחם ומפקד במרד גטו ורשה; חייו המקצועיים אחרי המלחמה כרופא קרדיולוג פורץ דרך; ופעילותו הפוליטית ועמידתו האקטיבית לצד החלשים במאבקים בפולין ומחוצה לה.
זהו ספר שתרומתו כספרים רבים יחד. ועוד יותר מכך לקוראים אותו בארץ ובמהדורתו העברית, שהושקעו בה כל כך הרבה עבודה והתאמה: במילון מונחים, ברשימת מקורות מושכלת, בהיסטוריה פולנית מקוצרת, בהרחבה על הדמויות המדוברות ועוד.
זהו ספר מורכב וחכם, ועם זאת קריא מאוד, מותח ממש הודות לאופן שבו הכותבים מביאים את דיוקנו של אדלמן כאדם שלא יכול לשבת בשקט מול כותב הדיוקן, כאילו הם רצים אחריו, מתנשפים. הם מצרפים לאורך הביוגרפיה את דבריהם של אלה שכתבו על אדלמן לפניהם (האנה קראל, אנקה גרופינסקה ואחרים), כאילו כולם יחד לא יצליחו להקיף את דמותו.
מרתק לשמוע מאדלמן על הבונד, על יהודים, על פולנים, על מולדת, על ישראל והציונות, על מלחמה ושלום, על דמויות היסטוריות שונות, על העומדים מן הצד ועל הנוקטים עמדה, על עבודה, על לימודים. אבל יותר מהכל מאלף ומרגש לשמוע ממנו על המוות. בן אדם שראה כל כך הרבה אנשים הולכים, מובלים, נגררים וכל צורה אחרת שאפשר להעלות על הדעת שבה אנשים נפגשים עם המוות, גם בגטו וגם כרופא, מדבר לכל אורך הספר על המוות (וכתוצאה מכך על החיים) בצורה פוקחת עיניים ממש.
הוא אומר, למשל: "כולם רוצים לחיות. אף אחד לא רוצה אפילו לשמוע שהוא הולך למות. זה אגדה שמישהו אומר שהוא רוצה לדעת אם הוא ימות. לכל אחד זה הסיכוי היחיד שלו ביקום. פתאום קורה משהו, והוא היה רוצה לראות עוד קצת שמש, או עוד קצת להתנשק עם בחורה, או לקנות צעצוע לנכדה. אלה דברים אנושיים. אף אחד לא רוצה להיפרד. חוץ מזה, מניין אפשר לדעת שמישהו הולך למות? זה אף פעם לא ידוע. זאת ביולוגיה, התקווה כאן לא לעניין".
ספרה של יעל נאמן, "היינו העתיד", ראה אור בהוצאת אחוזת בית
קישור למוסף הספרים השבועי של עיתון "הארץ"