"שקט רועש מאוד": על ההיסטוריה של הפוסט-טראומה

מעוזיה סגל

 עירית קינן. הוצאת עם עובד בשיתוף עם נט"ל, 288 עמ', 94 שקלים

על פי קינן, מלחמת השחרור התאפיינה כ"מאבק של לחיות או לחדול, מלחמה למען אלה שסבלו וחלמו בעבר ומתו בסבלותיהם, מלחמה להגשמת החלום של נפש יהודי חופשייה במולדתו". במלחמה זו טופלו נפגעי פוסט-טראומה במחלקות פסיכיאטריות שהוקמו ביפו, צריפין וחיפה. הם שוחררו מהצבא, אך לא הוכרו כנכי צה"ל. קינן מסבירה שהלומי הקרב נחשבו אז כבעלי כוונת השתמטות או חולשה אידיאולוגית.

רק לאחר מלחמת יום הכיפורים הכירה מדינת ישראל בהלם קרב כפציעת מלחמה לכל דבר. אחת הסיבות לכך היא שלעומת המלחמות שלפניה, במלחמת יום הכיפורים חוותה מדינת ישראל, בפעם הראשונה, מעין "תגובת קרב קולקטיבית".

הספר אולי מוקדש לנפגעי המלחמות באשר הם, אך זהו אינו הספר שלהם: הם גיבורי המשנה שלו. נראה לי שגם עירית קינן לא העזה לטבול ידיה ברותחין המבעבעים של הטראומה והפוסט-טראומה. היא לא נכנסה לאותם מקומות אפלים וקשים בנפשו של הפצוע, בשקט הנורא שאחרי, ולהבנתי, גם אחרי קריאת הספר, "הפצע עדיין נסתר".

לסקירת הביקורת של מעוזיה סגל