וישנם יחידי סגולה שמלמדים עצמם עוד ועוד שפות. לא מכורח אלא מתוך חדווה אמיתית שמעורר בהם עונשם של בוני מגדל בבל. אספני שפות כאלה, שמדברים יותר מעשר שפות, נקראים "היפר־פוליגלוטים", והתחביב המיוחד שלהם הוא יקר ערך הרבה מעבר לתרומתו התרבותית.
להיפר־פוליגלוטים מוקדש ספרו החדש של העיתונאי מיכאל ארארד, "Babel No More", ובתרגום חופשי "הסוף לבבל". ארארד יצא לחפש את אספני השפות, את מה שמאפיין אותם, ואת מה שהפך אותם לכאלה.
הוא נוסע לאזורים שתושביהם שולטים בכמה שפות, מראיין היפר־פוליגלוטים כפייתיים, ומתחקה אחר דמויות היסטוריות כגון הקרדינל האיטלקי בן המאה ה־19 ג'וזפה מצופאנטי, שזוכרים לו את שליטתו ב־50 שפות. אחת המסקנות שאיתן הוא חוזר מהמסע הוא שאין דרכי קיצור ושיטות בזק ללימוד שפות. זו משימה שתובעת זמן, מאמצים מוחיים ורגישות תרבותית. עם זאת, הוא כן מגלה אילו שיטות לימוד עובדות ואילו לא. שימוש אמיתי בשפה והתמודדות עם סיטואציות מהחיים עובד, ולימוד שכלתני של דקדוק ותחביר עובד הרבה פחות.
לכתבה של פרופסור שיזף רפאלי
מה שפות זרות נותנות לנו?
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 