הקיבוץ הוא הנוכח-הנעדר הגדול בשיח האדריכלי ובזירה התכנונית בישראל. "לא עיר, לא כפר", ספרו החדש של האדריכל פרדי כהנא, מסכם את ההרפתקה בת 100 השנים שקרסה אל ההפרטה - וצופה אל החלופה העתידית לעירוניות
אולי הקומקום הוא האשם העיקרי. כניסתו של הקומקום לחדרו של חבר הקיבוץ כבר בשנות ה-50 היתה סדק ראשון ברעיון הקיבוצי ואות אזהרה לבאות. "כלי קטן ואגדי זה הפך כיור ומשטח שיש למטבחון. אל המטבחון הוצמדו במרוצת הזמן מקרר קטן, ארון כלים וכיריים ובסופו של דבר נעשתה הפינה מטבח לכל דבר שבא לענות על רצון החברים להכין לעצמם ארוחות על פי טעמם ובזמן שהם בוחרים". בעקבות התפתחות זו, כותב האדריכל פרדי כהנא בספרו החדש "לא עיר, לא כפר", שעניינו אדריכלות ותכנון בקיבוץ, "נוצרו הכלבו והמרכולית, והדירה החלה להתרחב עם הצורך שנוצר ב'פינת אוכל'. מאוחר יותר, עם צמצום שירותי חדר האוכל, הדירה הקיבוצית על המטבח שבה היתה כבר מוכנה לענות על צורכי המציאות החדשה".
המהלכים הבאים - המעבר ללינה משפחתית ולשירות עצמי בחדר האוכל, שיפרו את איכות החיים של חברי הקיבוץ אך החלישו בהדרגה את מעמדו של חדר האוכל, שהיה "המוקד השיתופי העיקרי" בקיבוץ. השלב הדרמטי הבא - ההפרטה של מרבית תחומי החיים, הייצור, השכר והצריכה - היה רק עניין של זמן. ההפרטה יצרה סוג שונה של קיבוץ, "הקיבוץ המתחדש" עם השכר הדיפרנציאלי, השיוך, המכונית הפרטית, הרחבות הדיור בשכונה נפרדת ומעבר מתכנון שיתופי ושוויוני לתכנון התפור על פי הצרכים החדשים.
לסקירה בעיתון "הארץ"
העתיד שהיינו, העתיד שנהיה