על מסעות דמיוניים ורוחות רפאים בחדר הטיפולים

הספר "שיגעון ויטגנשטיין" מבקש לקחת איתו את הקורא למסע אל תוך איזור ביניים - איזור הדמדומים של השיגעון. בתוך איזור הדמדומים הזה, פרנסואז דבואן, המטפלת מזה שנים רבות באנשים פסיכוטיים, נותרת פעם אחר פעם משתאה אל מול העוצמות ואף היצירתיות של השיגעון, ומותירה גם את קוראיה משתאים.

הקריאה בספר שיגעון ויטגנשטיין היא חוויה יוצאת דופן. קודם כל, כיוון שנדמה כי הספר לא נענה בקלות להגדרות. לא מדובר ממש על ספרות מקצועית, במובן הסדור והמובנה של המילה, אבל מצד שני זו גם לא בדיוק ספרות יפה. אפשר לומר שמדובר על מעין ספרות הגותית, שמבקשת לקחת איתה את הקורא למסע אל תוך איזור ביניים - איזור הדמדומים של השיגעון. בתוך איזור הדמדומים הזה, פרנסואז דבואן, המטפלת מזה שנים רבות באנשים פסיכוטיים, נותרת פעם אחר פעם משתאה אל מול העוצמות ואף היצירתיות של השיגעון. השיגעון, או בשפה המקצועית "פסיכוזה", שנדמה לרוב כאוסף של חוויות ביזאריות ובלתי מתקבלות על הדעת, הופך לעתים מנקודת מבט אחרת לחוויית קצה אנושית, שמגלה טפח מהוויית הקיום האנושי בעולם. וכך, בעבודתה כפסיכואנליטיקאית מאחורי שערי המחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי מגלה דבואן שאין לה "שום זכות להשתמש בצרור המפתחות של המחלקה הסגורה" (עמ' 48) ולשחרר את מטופליה, אך גם מגלה שלהפתעתה "ביום בהיר אחד המשוגעים שלי פותחים את השערים בעצמם, מבלי שציפיתי, לפעמים בניגוד לדעתי, וזה תמיד מפתיע" (עמ' 49).

למאמר

על מסעות דמיוניים ורוחות רפאים בחדר הטיפולים / רננה אלרן