עמוס, בנה בן העשר, הועבר לקיבוץ כפר מסריק לשנה. חליפת המכתבים בינה לבינו אינה מזכירה התכתבות בין מבוגר לילד. היא כותבת לו כאילו היה מבוגר, משיאה לו עצות לחיים ומבקשת ממנו רשות להישאר עוד. הוא מספר על חייו בקיבוץ ועל געגועיו אליה.
טבעי שאמא תאהב את בנה, אבל הוא צריך לאהוב אותה פחות - כך כתבה אפרתיה גיתאי לבנה בן העשר. 50 שנה אחרי, מקבץ הבמאי מכתביה המרגשים של אמו. ודרכם הוא מבקש לשרטט נקודות בחיי הפרויקט הזה, מדינת ישראל. בימים אלה רואה אור בעברית הספר "אפרתיה גיתאי - מכתבים" (בהוצאת ידיעות ספרים), שאותו ערכה והעירה רבקה גיתאי, רעיית הבמאי.
עמוס, בנה בן העשר, הועבר לקיבוץ כפר מסריק לשנה. חליפת המכתבים בינה לבינו אינה מזכירה התכתבות בין מבוגר לילד. היא כותבת לו כאילו היה מבוגר, משיאה לו עצות לחיים ומבקשת ממנו רשות להישאר עוד. הוא מספר על חייו בקיבוץ ועל געגועיו אליה.