כשהייתי תלמיד גרוע, אבא אמר: "רוצה להיות מוסכניק? אין בעיה, אבל תעשה את זה ברצינות"

אלי פישר, נשיא תשלובת ד"ר פישר, מספר שכבר מילדות רצה להיות רופא כי ראה את הניצול הנורא של אבא שלו על ידי כל מיני פקידים. "מה שעניין אותי היה לפתח תרופות", הוא אומר.

אמי היתה מתרימה לקרן הקיימת והולכת לכל החברות הגדולות כדי לאסוף כסף. היא היתה קצת ממזרה, אשה סקסית שנראתה טוב וידעה לדבר, לעגל פינות ולסובב את הדברים לטובתה, וכך היתה אשת מכירות משכנעת. אבי לעומתה היה יקה, קפדן. כל חייו היה רופא בקופת חולים בשכונת שפירא בדרום תל אביב, וכל מה שאמרו לו הוא עשה. תמיד היה נראה לי שמנצלים אותו. בגיל 60 הוא ירד רשמית בשעות העבודה שלו, ועדיין הגיע הביתה בעשר בלילה משום שהיה מבקר חולים בתום שעות העבודה.

"אני זוכר פעם אחת, כאשר עוד לא היה אישור להשתמש באנטיביוטיקה בבני אדם, שאחד השכנים שלנו ברח' אדם הכהן בתל אביב ממש גסס ואבי לקח פניצילין, שהיה מורשה לשימוש רק בכלבים, והזריק לו. הוא הציל כך את חייו, וזה השפיע עליי מאוד. הוא פחד אבל עשה זאת - וכשאדם מרובע כמוהו עושה דבר כזה, זה נצרב."

"מהוריי למדתי שזוג לא חייב לעשות הכל ביחד, לא להיות תאומים סיאמיים. להצלחה של נישואים צריך חופש פעולה, ואמי הלכה לקונצרטים ואירועים גם בלי אבי. כשנישאתי לאשתי דבורה, שמתה לפני שלוש שנים, ידעתי שאני לא עומד להיסגר בבית סוהר. אחרת לא הייתי יכול להמשיך".

כשהייתי תלמיד גרוע, אבא אמר: "רוצה להיות מוסכניק? אין בעיה, אבל תעשה את זה ברצינות"

 לכתבה המלאה של דיאנה בחור ניר במוסף כלכליסט