"בתשעה בנובמבר 1938, בשעת אחרי צהריים מוקדמת, יצא מחנותו האדון פרנץ גומל, גבר כרסתן ששפמו עשוי כמברשת, בעל בית המסחר לחומרי משרד 'גומל את גומל בערבון מוגבל' שברחוב סכסוניה בגלוכאו. לנגד עיניה הנדהמות של העלמה איבון פרייער, שסייעה לו בעבודות סידור וקופה ושירתה קונים בשעת הצורך, צעד אל בית המרקחת השכן של הרוקח מוריץ שניידר כשהוא אוחז באלה גדולה שהיתה מושלכת באחת מפינות החנות, וניפץ לרסיסים את שמשת בית המרקחת.
מוריץ יצא מבית המרקחת רועד כולו. במקום התקבצו עשרות אנשים, נערים נלהבים, אנשי משטרה, שכנים. איבון יצאה מפתח החנות ושמעה את האדון שניידר שואל בקול גבוה מאימה, קול שעורר צחוק בקהל, "למה יעשה האדון גומל דבר שכזה", וגומל צווח, "יהודי מצחין, אני לא חייב לך כל הסבר", וחבט באלתו במצחו.
עכשיו פסע גומל אל החנות בצעד מדוד והחל להכות באלה על המדפים. בקבוקי תרופות נופצו אל הרצפה והחנות העלתה מיד ריח מעיק. אחרי האדון גומל פרצו לבית המרקחת חבורות נערים וגברים צעירים וגם כמה נשים נסערות, עקרו את דלפק בית המרקחת ממקומו והחלו לשלוף מגירות מהארונות. האולם הקטן התמלא טבליות בצבעים שונים, עוד ועוד בקבוקים מנופצים, מסמכי רפואה קרועים. אחר כך נופצו גם המנורות אחת לאחת, והחבורה הפורעת יצאה החוצה כשהיא מדלגת מעל עיי חורבות בית המרקחת. אחד אחד נתקלו בגופו הרועד של מוריץ שניידר השרוע על הרצפה. ממצחו ומאפו נזלו נחילי דם. איש לא ניגש אליו. דוממים עמדו אנשי העיר סביבו ושמעו אותו מחרחר חרחורי מוות.
מקור וקרדיט : רוביק רוזנטל , רחוב הפרחים 22 - פרק 5 - חלק ראשון
קישור
ראה גם :
זכרונות ניצולי שואה על ליל הבדולח ( יד ושם)ניצולי שואה מתארים א זרונותיהם מליל הבדלח
הגירת יהודי גרמניה , שנות ה30