בני אדם בונים לעצמם סיפורים כדי שהעולם סביבם יראה הגיוני. אין לנו אפשרות לזכור כל דבר כמו מחשב, כי אחרת המוח שלנו היה מתפוצץ ממידע שרובו לא רלוונטי עבורנו. מכיוון שאנחנו לא יכולים לזכור הכל, לא מפתיע אולי שאנחנו ממלאים את החסר בסיפורים שהמצאנו לעצמנו. מעבר לכך, אנשים לא זוכרים דברים בצורה מילולית. כשאנחנו משחזרים שיחה עם חבר, אנחנו לא זוכרים את המילים אחת לאחת, אלא זוכרים גם את האינטונציות בקול, המחוות הגופניות, הרגשות שצפו ועלו בנו וכו'. כלומר, אנחנו מסננים את השיחה דרך המודעות שלנו. אם מישהו מספר לנו שהוא עייף כי התינוק שלו היה ער כל הלילה, אנחנו יכולים מאוחר יותר לזכור שהתינוק בכה כל הלילה. הסקה כזו, שכולנו עושים, היא בעצם משהו מאוד אינטליגנטי כי הוא עוזר לנו להשלים פערים. הבעייה היא, שבמקרים רבים ההסקה הזו שגויה. אחרי ככלות הכל יתכן שהתינוק לא בכה כל הלילה.
הפסיכולוג ריצ'ארד בריאנט (Richard Bryant) מאוניברסיטת ניו סאות' וולס באוסטרליה, חקר אנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים חמורות. אצל כל האנשים במחקר, התאונה הייתה כל כך חמורה שהם איבדו את ההכרה מיידית ולא זכרו כלום מהתאונה. לאחר מספר חודשים, חלק מהאנשים פיתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית. כשבריאנט ראיין אותם, התברר שהם שיחזרו את התאונה על ידי קריאה של דיווחים עיתונאיים על התאונה, תמונות מהתאונה וסיפורים של אנשים שנכחו בתאונה. בכוח הדימיון שלהם בלבד, הם חיברו בראשם את סיפור התאונה, סיפור כל כך חזק כך שהוא גרם להופעת PTSD.
למאמר המלא של ד"ר גיל גרינגרוז
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 