נדבה היא נתינה ללא תמורה , האמנם ?

נדבה לקבצן היא צורה קיצונית של אלטרואיזם (אהבת הזולת). אדם נפרד מכסף לטובת זר שלעולם לא יוכל להחזיר לו. ובכל זאת הקבצנות היא מהמקצועות העתיקים ביותר והנפוצים כמעט בכל חברה. אלטרואיזם בכלל נחשב לחידה עבור ביולוגים. מדוע שמשתתף ב"מלחמת הקיום" יעשה פתאום טובות למתחריו? נתינה ללא תמורה אמורה היתה להיות מוכחדת בידי הברירה הטבעית.

 מחקרים מדיסציפלינות שונות כביולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה מרמזים כי אנחנו מתוכנתים מלידתנו ליהנות ממעשי נדיבות. באופן מפתיע מראים מחקרים פסיכולוגים בעקביות כי האושר המופק מצבירת ממון הוא קטן מאושר שאנו מפיקים מנתינה. במחקרים שבדקו השפעת משתנים שונים על האושר מתברר כי בארצות מפותחות רק 4% מההבדלים באושר נובעים מהפרשי הכנסות. לעומת זאת נתינה לזולת, הן כתרומת כסף והן כהשקעת זמן ומאמץ, תורמות באופן ניכר לתחושת האושר ואפילו לבריאות הפיזית. כך למשל, קבוצת תלמידי תיכון שהוטלו עליה משימות של עזרה לזולת הראתה שיפור ניכר בהערכה העצמית ובהתנהגות לעומת קבוצת ביקורת מאותה סביבה חברתית, שיפור שנשמר במשך חודשים לאחר תום המחקר. מחקרים הראו שפעילות למען אחרים משפרת שורה של מדדים נפשיים וגופניים כולל הפחתה בסיכון לדיכאון גם אצל מבוגרים. יתכן כי הצורך של האדם בנתינה הוא העומד מאחורי הפסיקה המשונה לכאורה של ה"שולחן ערוך" לפיה "כל אדם חייב לתת צדקה כפי השגת ידו. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה.. חייב לתת צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול לתן אלא דבר מעט, אל ימנע עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר" (שו"ע, יורה-דעה קס"ט).