מי שתמיד מוכן לאכול (השמנים), כבר לא מגיב לתחושת הרעב וזאת אולי הסיבה שהשמנות דיווחו על פחות רעב מאשר הרזות וגם לא הרגישו את השינוי שנגרם בעקבות הפעילות הגופנית. גם במחקר אחר, שבחן את השפעת מלאות הקיבה, הראו ששמנים אינם חווים שובע כמו הרזים.
במחקר, שנעשה באוניברסיטת מישיגן, נבחנה השפעת ההתעמלות על מידת הרעב של 10 נשים רזות ועשר שמנות כולן מעל גיל 50. הן נתבקשו למלא שאלוני תחושות רעב ושובע במהלך 3 ימים בהם קיבלו אותה תזונה, ובהם ביום אחד לא התעמלו כלל, ובשניים האחרים התעמלו בשתי עוצמות שונות של הליכה עם הפסקות (זה נהייה פופולרי להתעמל עם הפסקות).
הנשים השמנות דווחו על פחות תחושת רעב מהרזות לפני הפעילות הגופנית, אבל לא דווחו על ירידה בתחושת הרעב אחרי ההתעמלות. הנשים הרזות דווחו על ירידה בתחושת הרעב אחרי ההתעמלות וגם נמצאה אצלן (ולא אצל השמנות) ירידה ברמות הלפטין בעקבות הפעילות הגופנית. חבל שלא נמדדה גם רמת הגהרלין. ראוי לציין שדיווח על תחושת רעב הוא לא מדד אובייקטיבי למידת הרעב. לדעתי, מי שתמיד מוכן לאכול (השמנים), כבר לא מגיב לתחושת הרעב וזאת אולי הסיבה שהשמנות דיווחו על פחות רעב מאשר הרזות וגם לא הרגישו את השינוי שנגרם בעקבות הפעילות הגופנית. גם במחקר אחר, שבחן את השפעת מלאות הקיבה, הראו ששמנים אינם חווים שובע כמו הרזים.
מזוית אחרת הראו חוקרים מאנגליה, כבר לפני מספר חודשים, את אותו אספקט של שוני בשובע ובהתעמלות. הם מצאו כי התעמלות גורמת לחלק מהאנשים להשלים באכילה את הקלוריות שהוציאו בפעילות ואילו לאחרים היא לא גורמת להשלימה.